לידה

כל כך הרבה זמן שלא ביקרתי כאן.
פוסטים שלמים שנגנזו ובעיקר כל כך הרבה סיפורים לספר ופחות מידי זמן לכתוב.
שנה עמוסה וגדושה בחוויות. טובות יותר ופחות. ובעיקר 2 לידות ושלישית בדרך...
באוגוסט הצטרפה לקן המשפחתי שלנו נגה. כשמה כן היא. מלאכית קטנה ויפה שממלאת את הלב שלנו. שרק גדל ומתרחב מיום ליום יותר ויותר.בפוסט הקודם סיפרתי על ההריון הקשה והיום אני יודעת עד כמה הסבל הזה היה שווה!
תראו את הגוזלית שלי כמה רכה היא

בית חדש, שגדי ואני בנינו בישוב עצמון. שנמצא בגליל התחתון. שעליו כמובן אפרט בפוסט אחר. אבל הנה כמה הצצות ממש קטנות

ולידה השלישית היא הסטודיו שלי. כן כן חלום נוסף עומד להתגשם.
מי שמכיר אותי יודע שכל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי עיצוב על גווניו השונים. אהבתי ליצור, להתחדש, האהבה לאסטטיקה באה מאמא שלי. (למרות הטעם השונה שלנו) בבית תמיד היה חמים נעים ומאוד אסטטי.
 בקיבוץ החדר שלי היה מקבל מראה אחר כל חודש . היו לי כמעט את כל הצבעים בשיער חוץ מבלונד. תמיד הייתה לי תשוקה לקחת דברים ישנים לשפץ אותם ולהפיח בהם חיים חדשים ובכלל מהרגע שנעם שלנו נולד זה רק הלך והתעצם. הרצון לחדש להכין בשבילו משחקים,תמונות לחדר,לתפור וכו...
הבנתי שאין מנוס ואני חייבת לקחת את החלום הזה רחוק יותר ולשתף עוד אנשים שאוהבים עיצוב כמוני. להעשיר אותם ברעיונות בהשראות ובידע שרכשתי במהלך השנים. להראות לכולם שכל אחד יכול ליצור כמעט מכל דבר וכל דבר ולא צריך איזה ידע או ניסיון.
כשתכננו את הבית הסטודיו היה מרכיב מרכזי בתכנון והוא אומנם בתוך הבית אבל עם כניסה נפרדת ומאוד נעים ומזמין. גדי כל הזמן שואל אותי " למה בנינו בית ככ גדול אם את כל הזמן בסטודיו נראה לי ש30 מטר היו מספקים לך" אני מבלה בו שעות וככ נהנת שיש לי סוף כל סוף את המקום שבו אני יכולה להגשים את כל הרעיונות וההשראות שאני שואבת מכל הבלוגים ואיך אפשר כמובן בלי הpintrest 
בימים אלו עבדתי על מיתוג חדש, אתר אינטרנט ופלייר תדמיתי. קבלו הצצה. מקווה שאתן תאהבו את זה כמוני.
 ואני מזמינה אתכם לעקוב אחריי בבלוג על הסדנאות השונות וגם סתם להתעדכן בפרויקטים וההדרכות שאני יעלה גם בפייסבוק בדף של "מכל טוב" מוזמנים לעשות לייק ולשתף. 
מבטיחה לכם להתמיד!



תודה לטליונה שעיצבה לי את הפיילייר שמיד תראו והבאנר לפייסבוק ובקרוב גם כרטיס ביקור....
 ונסטיה שמעצבת לי את האתר ועיצבה את הלוגו הישן והחדש. על סובלנות אין קץ והזמינות כמעט בכל שעה. ממליצה בחום לכל מי שמחפש לעבוד עם סופר מקצועיות זאת הכתובת!

  ואני חייבת תמונה אחרונה חביבה.
 ההשראה שלי לכל דבר שאני עושה. 2 האהבות של חיי.
 ואיך אפשר בלי האיש שלי, גדי. שמאפשר לי להיות מי שאני ונותן לי להגשים את כל החלומות שלי גם ברגעים שזה נראה בלתי אפשרי
אוהבת אותך מאוד!

נתראה בקרוב שוב....

בפוסט DIY לקראת פסח

שבת שלום

הילה

ושוב אתכם ושוב אתכם...

כמו זכרון רחוק ומתוק, נובמבר 2012 מסמן את הפוסט האחרון שכתבתי; נצח קטן זה היה גדוש בפעילות ומרוב עדכונים אני מתקשה למצוא מהיכן להתחיל.

אולי מהתחלה? נשמע מתאים.
בששת החודשים (מכתיבת הפוסט עבר עוד חודש) האחרונים גדלה בתוכי נסיכה קטנה, שבאוגוסט צפויה להצטרף לקיננו המשפחתי, משאירה מאחור דרך חתחתים.
כמי שתמיד חלמה על משפחה גדולה ומאוד אוהבת ילדים, לא דמיינתי שהדרך תהיה קשה כל כך. על פי חברותי ההריוניות ובכלל מסביב התחושה היא שכולן פורחות במשך תשעת החודשים, נהנות, נראות מצוין ומרגישות נפלא. רק חסר רולרבליידס ופודל בשביל להשלים פרסומת לקר-פרי. כאן מגיע הרגע בוא אני מקטרת כי נראה לי שמותר אחרי חודשי הזוועה.

בחודשים האחרונים הייתי בשמירת הריון, תסמונה אכזרית שמתמחה בהורדת בני אדם לקרשים. רק כעת אני מתחילה להתאושש ולחזור לעצמי.

שמירת הריון - אף אחד לא מכין אותך לזה: לתחושות הקשות, לחוסר האונים, ללבד גם כשאת ביחד, לתסכול הגדול כשביום בהיר אחד החיים נעצרים, ונלקחים ממך הדברים הכי בסיסיים. על פניו כל אחד רוצה לפעמיים פסק זמן מהחיים הכל כך אינטנסיביים שלנו, אבל מי היה מאמין שמאדם דינאמי ופעיל אני אהפוך לשבר כלי שתלויה באנשים וצריכה שאמא שלי (אוי אמא כמה שאני אוהבת אותך לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך) תחזור אחורה 33 שנה ותקלח אותי כמו תינוקת בת יומה. ניסיתי לשמור על עצמי, לשמור על התינוקת שלי, אך על השפיות כבר לא היו לי כוחות לשמור.

בהריון עם נעם (הריון ראשון) סבלתי גם כן, אבל הייתי לבד ללא שום אחריות כלפי אף אחד, ללא תחושת געגוע, ללא יסורי מצפון; יכולתי לרחם על עצמי כמה שאני רק רוצה וזה היה בסדר גמור; בית החולים היה נסבל יותר, ואם אמרו לי שלא משחררים אותי עדין הביתה, ידעתי שזה לטובתי ולטובת התינוק שגדל בתוכי.
אבל רגע... מה עם התינוק שיש לי בבית עכשיו? הוא אומנם בן 4 אבל הוא עדין התינוק שלי, וזקוק לי כמעט כמו שאני זקוקה לו. איך הוא יגיב לאמא שנעלמת לכ"כ הרבה זמן, בלי שום התראה בלי שום אזהרה. הביקורים לא פשוטים ואני מחוברת לכל מני חוטים, הכל כואב לי ואין לי אפילו אנרגיות לספר לנעם סיפור. שלא לדבר על "חיבוק והתכרבלות" שהיה לחם יומנו בשנים האחרונות. הטיולים שלנו הם בכסא גלגלים, ולמרות שנעם מבסוט מזה, לבי מצטמק. הוא שוכב במיטה לידי כי הוא קצת מפחד מהצינורות שיוצאים לי מהגוף: " אמא אני לא רוצה שהרופא יחתוך לך את היד" ואני מסבירה לו שהרופא מטפל בי כ"כ יפה, ובכזאת עדינות; ושהצינור הזה נותן לי אוכל כדי שאני אתחזק מהר מהר ואוכל לחזור הביתה.

רגשות האשמה מתחילים לחלחל וזה חזק ועמוק וכולם מסביבי הכי מדהימים בעולם, עוזרים ותומכים ונמצאים שם בשבילי ובשביל האיש שלי שמתפקד בצורה מושלמת! גם אבא, גם אמא, גם מבשל, גם מנקה, גם דואג לבנייה של הבית שלנו וגם כל יום נוסע לבית חולים העמק לבקר אותי וגם וגם וגם.
המשפחה המדהימה שלנו והחברים הנפלאים נמצאים שם בשביל הילד הקטן שלי, שלא כ"כ מבין למה כל יום מישהו אחר לוקח אותו מהגן וכל השגרה שלו משתנה; מובן שעכשיו הוא גם בודק גבולות יותר מתמיד. עם כל הקושי, הוא מתנהג מדהים! נראה כי הוא מבין שזה המצב ואין מה להתבכיין, צריך להתמודד ולתמוך באמא. אנחנו עדין לא מספרים לו על התינוקות כי הכל נראה שברירי ונראה לנו מוגזם להעמיס עליו עוד.

הדבר שהדהים אותי יותר מכל היה ההתגייסות של מכרינו ויקירנו, בלעדיהם הייתי כותבת פוסט זה מבית המשוגעים. הפוסט מוקדש לכם:
תודה על החיבוק הגדול מכולכם, על הביקורים בבית החולים, על טיפול מסור ואוהב בנעם. ידעתי שאני יכולה להיות רגועה כי הוא נמצא עם אנשים שאוהבים אותו ומטפלים בו לא פחות טוב ממני. על שהעברתם איתי את הזמן יום יום במרפאה לקבל עירויים גם אחרי השחרור מבית החולים. על המילים המחזקות ברגעי משבר ובעיקר על האהבה שהרעפתם על גדי נעם ועליי.
זכינו במשפחה מדהימה וחברים נפלאים!
אלישבע ורוני היקרים התקופה הזו הייתה גם לא קלה עבורכם, במשך חודשים תפקדתם לא רק כסבא וסבתא אלא גם כאמא ואבא לגוזל שלנו וגם כאמא ואבא בשבילי. אין מספיק מילים שיוכלו לתאר עד כמה אנחנו מעריכים זאת. אוהבים אתכם.

ואני חייבת עוד מילה אחת על מחלקת נשים בבית חולים העמק. הגעתי לשם מפורקת לאחר שאיבדתי 12 קילו מתחילת ההריון. סמרטוט מהלך (יותר נכון - מזדחל) שאפילו לעשות פיפי האחיות היו צריכות לעזור לי. אין לי מספיק מילים לתאר את עבודת הקודש שהן עושות. צוות מדהים שבראשו עומד ד"ר יהודה בן דוד האגדתי, אנושיות כזאת אחרי 30 שנה במקצוע לא ראיתי הרבה זמן. עם חיוך ואוזן קשבת, הרגשתי כאילו אני המטופלת היחידה במחלקה, וכל האחיות שם רק בשבילי, נותנות את התחושה כאילו אני הבת שלהן.

לאחר האישפוז הראשון שיחררו אותי הביתה עם עירוי לוריד מרכזי שנקרא פיק-ליין (ההחדרה שלו זה אירוע שאני מעדיפה לשכוח), ונמתך בתוך הגוף מהזרוע למבואות הלב. 3 שבועות הייתי כך בבית וכל יום קיבלתי עירויי במרפאת משגב, מרחק נסיעה קצרה. במעמד השחרור, נאמר לי ע"י הרופאים שבמידה ואני לא מרגישה טוב ועולה לי החום, מיד לחזור לבית החולים; כי עם פיק-ליין לא מתעסקים מחשש לזיהום. וכך גם היה - הגעתי בלילה לבית החולים שם מדדו לי חום והסיקו שאין לי; ואני מתעקשת ורועדת ולא מסוגלת כלל לעמוד על הרגליים. האחות המלאכית שודאי כבר 30 שנה במקצוע מודדת שוב ושוב ורק כשהחליפה את המדחום האופטימי, אכן מדדה לי חום. אושפזתי במחלקה והרופאה שקיבלה אותי החליטה לא להוציא לי את הפיק-ליין כיוון שההחדרה שלו מורכבת וחבל להוציא אם אין סימן לדלקת. היה לילה סיוט! עם שחר נכנס מנהל המחלקה לדאוג לשלומי, עדיין עם התיק ומפתחות הרכב ביד, מתיישב ליד המיטה שלי ואומר לי: עם פיק-ליין לא מתעסקים, לא מחכה אפילו דקה ומוציא את העירוי המרכזי. כאב לי מאוד, אבל הדבר היחיד שחשבתי עלי באותו הרגע - איזה איש! איזה מקצוע מדהים הוא בחר לעצמו וכמה אחריות מוטלת עליו. במחלקה מלאה בנשים עם סיבוכים כאלו ואחרים הוא זוכר את כולן. מדבר בגובה העיניים, מסביר עם המון סובלנות מה הוא הולך לעשות גם 3 פעמיים עם צריך. שהיתי שם שלושה שבועות וראיתי איך בכולן הוא טיפל באותה המסירות.
אם לומר את האמת, שיצאתי משם הרגשתי שאין מקצוע קשה יותר מלהיות אחות בבית חולים ואין מקצוע חשוב יותר מזה (מלבד מעצבי נעליים). הנשים שעובדות במקצוע הזה הן שליחות ואני בטוחה שהן אוהבות את עבודתן, אחרת לא הייתי מקבלת את הטיפול בו זכיתי.
מחלקת נשים בבית חולים העמק - אני מעריצה כל אחת ואחד מכם ואני מודה לכם מקרב לב על הטיפול המסור בי.
תודה!


ועכשיו אחרי תקופה ארוכה ללא יצירה לא יכולה לסיים את הפוסט הזה מבלי לשתף אתכם במוזה הראשונה שלי מזה הרבה מאוד זמן...האחיינית שלי.

לפני שנה בדיוק יצאה לאויר העולם האחיינית המדהימה שלי רוני.
כשרוני נולדה, נעם התנהג כאילו נולדה לו אחות והראה תסמינים של אח בכור. הקשר ביניהם מדהים!
אני מתפללת שכך הוא יקבל את אחותו; הוא כל כך אוהב אותה ומתנהג איתה בשיא העדינות, רק מחכה לרגע שנסע לקיבוץ לרוני שושי ויותם.
כשרוני נולדה הוא התעקש שקוראים לה שירלי, ולתינוקת שלנו הוא קורא ליבי ולפעמיים גם תשרי (החבר הכי טוב שלו); הוא לא יודע שגדי ואני כבר סגורים על שם אחר, לא דומה כלל לליבי.


אז רוני הקטנה שלנו חגגה יום הולדת שנה, ואחותי היקרה התעקשה שאכין לקטנה משהו בעצמי. היא בעצם עשתה לי טובה גדולה ופתחה לי איזו צאקרה שהייתה סגורה כבר הרבה מאוד זמן. לרוני שלנו עיצבתי באילוסטרייטור ואינדזיין סט תמונות לחדר הילדים, על בסיס דמויות משאטר-סטוק.
ניסיתי ליצור סט של תמונות שידברו באותה השפה - לפניכם התוצאה:

כך זה נראה בתוך המסגרת, שנקנתה באיקאה ומחולקת ל-3 תמונות בגודל גלויה 10*15. קצת פישלתי עם הגדלים כיוון שהמסגרת הייתה מעט גדולה ממה שתכננתי. אבל הצלחתי לאלתר משהו למרות זאת.
בניגוד להדפסה על קנבס, המסגרת מאפשרת להחליף את התמונות.

זו הנסיכה שלנו! מזל טוב אהובה, אנחנו מלווים אותך במסע החיים גם מרחוק. נהנים לראות איך את גדלה ומתפתחת, כל כך יפה ומלאת אנרגיה ועם זאת גם כ"כ שלווה וחכמה.
אוהבים אותך המון המון......

היה עוד עיצוב אחד שהתלבטתי לגביו ולבסוף הוא לא נכלל במתנה אז הנה שי קטן לקוראי הנאמנים.
ניתן להוריד את הקובץ מכאן. התמונה בגודל של גלויה 10על 15 וכמובן שבלי הכיתוב החדר של...

כתוספת לכל הקרנבל הכנתי עוד 3 עיצובים שגם אותם עיצבתי באילוסטרייטור.
 קניתי 3 בגדי גוף לבנים חלקים והדפסתי עליהם את העיצובים.
בהתחלה היה לי רעיון לתפור אפליקציה ולהיעזר במכונת הSilhouette שלי אבל מפאת חוסר הזמן החלטתי להדפיס ואני מוכרחה להודות שזה יצא לא רע בכלל והדפסה ברמה גבוהה.

הכל היה ארוז בנייר שלBelle & Boo . היה לי קשה לשחרר את נייר העטיפה הזה. קניתי אותו לפני שנתיים והיו לי תכניות אחרות לגביו. ובכלל המאיירת הזו משהו בעייני.

ואיך אפשר בלי מקבץ תמונות מיום ההולדת. אני מוכרחה להודות שאחותי ממש התעלתה על עצמה. מאוד לא אופייני לה להרים אירוע כזה. כנראה שהאימהות גורמת לך לעשות דברים שאפילו את לא מאמינה שתעשי.
ממוש היה מקסים אוכל נהדר ואוירה נעימה.

מקווה שאחזור בקרוב שוב, כי בהחלט יש הרבה פערים להשלים כאן:)

סופ"ש נעים לכולם
הילה

באיחור אופנתי של 4 חודשים, יום הולדת 3 לגוזל!

פוסט זה נכתב לפני למעלה מארבעה חודשים: 01.06.12, יום ההולדת של הגוזל שלנו. תחת נטל החיים הנוכחי לא הצלחתי לסיים אותו כראוי; לכן החלטתי שאני מתגמשת באגף הפרפקציוניזם, העיקר שכבר יפורסם.

הילד האהוב שלנו בן 3!

שלווווש! אלוהים איך הזמן טס. זהו, אין לי תינוק יותר; לא סתם יש בד"כ הפרשים של שלוש שנים בין ילד לילד. הצורך בעוד תינוק קטן מגיע בדיוק שהתינוק שלך הופך להיות ילד, והצורך שלו בך הולך ופוחת.

השבוע נעם אמר לי "אמא, אני רוצה שתיהיה המלכה שלי כי את חמודה" ואני רק אמרתי לעצמי: "נכון!" וגם: "אוי בבקשה שהגיל המקסים הזה לא יעבור כל כך מהר". איזה אושר זה שהוא עוד מתכרבל בחיקי ואני יכולה לשמור עליו ולהגן מכל צרה. כל יום יש לו איזו הברקה חדשה ומחברת השירבוטים שלו מתמלאת בעוד ועוד פנינים; עוד מספר שנים, שאזכיר לו כמה הוא היה מחובר אליי, הוא יגחך ויגיד לי לא להביך אותו ליד חברים, וגם שהוא צריך 50 שקל.

את יום הולדתו השלישי חגגנו, כמובן, בשני אירועים נפרדים: יום הולדת בגן (שכבר הסתיים והתחלנו גן חדש) ויום הולדת בבית.

הגננת של נועמיקו מספרת שהוא כל כך התרגש עד שלא היה מסוגל להתרכז בכלום מלבד לסדר את הגן, לארגן את שולחן יום ההולדת ולסדר את הכריות והילדים בשלשות. אנחנו הגענו בשעה 11:00 והוא כבר שעה לפני היה בהכנות. אלכסנדרה הגננת האלופה! לא יכלה שלא לצלם אותו, קבלו הצצה:

כאן כבר אמא ואבא(שמצלם) סבא וסבתא*2 הגיעו לחגיגה

כל ילד קיבל עוגיה בתוך שקית. ועוגת טרקטור ירוק לבקשת חתן השמחה (הצילום מהטלפון בשעת לילה מאוחרת עמכם הסליחה)

מסיבת יום ההולדת הייתה מקסימה ומרגשת, במיוחד הברכה של הצוות הנפלא. נעם לא ממש שיתף פעולה כי היה נרגש במיוחד, אבל פיצה על כך במסיבת יום ההולדת בבית בשבת.

נתבקשנו לכתוב ברכה ולהקריא אותה בגן, אבל בחרתי דווקא לשתף אתכם בברכה שהגננת שלו כתבה(אלכסנדרה אנחנו כל כך מתגעגעים אליך!); כ"כ התרגשתי! היא מכירה את הילד שלי בדיוק כמוני והרי כל אמא חושבת שהיא מכירה את הילד שלה טוב מכולם:

"עינים מדהימות כמו שני אגמים

שיער שחרחר ו...אאאך! איזה ריסים!

מי זה חוגג עם זר על הראש?

זה נעם שלנו- הוא כבר בן שלוש.

ילד חתיך, רגיש ושובב

שאוהב לרוץ,לשיר, לרקוד ומשתעמם בלי חבריו

זללן לא קטן של עוגות וממתקים,

אך לרוב מוכן לחלוק גם עם חברים

אכפת לו מאוד מה קורה מסביבו:

מי נפל, מי בכה, מה עושה רעש פה?

פתרונותיו הם פשוטים ומתאימים לכל גיל:

אם בוכים- רוצים את אמא

אם חולים- יעזור ד"ר גיל-גיל

אוהב חיבוקים, מגע ונשיקות

ולחפש בהזדמנות איזה אוזניים פנויות

לך נעם, אנו מאחלים

המון מזל טובים

שתגדל ותצמח ותגיע למרחקים

אנחנו תמיד אותך אוהבים מנשקים ומחבקים.

וגם אנחנו ילד אהוב שלנו ממשיכים באהבה גדולה ללוות אותך השנה כמו בכל השנים שעוד יבואו במסע החיים המשותף שלנו. נהנים לראות אותך גדל ומתפתח, אוהב לאהוב את כולם סביבך; פעלתן וסקרן,מוזיקה זה בנשמה שלך ואני בטוחה שעוד אכתוב כאן על הקונצרטים שלך. רגיש עם לב ענק. עטוף בחברים מקסימים ובעיקר נהנה מהחיים, ותמיד תמיד שמח. אמן וכל חייך יהיו מאורים באור ושמחה ומוקפים באהבה.

נעם שלנו כל חודשיים מחליף את האהבה שלו. היינו בעיר הקטרים, טרקטורים, מכסחת דשא, ועכשיו אנחנו ברחוב סומסום: עוגיפלצת, אלמו, אריק ובנץ אלו האהבות החדשות.

עשינו שילוב ביום ההולדת והרי לפניכם התוצאה

(מתנצלת מראש לא צילמתי כמעט לכן רוב הדברים לא מתועדים וגם מה שמתועד צולם לרוב מהטלפון)

כל ילד קיבל מתנה: שקית של עוגיות שנעם ואני הכנו ושקית ערכת אפייה שתפרתי עם מערוך קטן וחותכני עוגיות.
זאת הייתה המתנה לכל ילד.

השקיות התפורות עם חותמת של: stampinup ודיו לבדים שנקנה מנתנאלה 

ועוגיות על מקל, תודו שזה מזכיר את העוגיה "בשרק" 1 העוגיות היו ארוזות במנייר צלופן שקוף עם סרט ונעם חילק לכל ילד שקית ערכת אפייה ועוגיה

עוגת עוגי פלצת שבלי השכנה המדהימה שלי לא הייתה נראית ככה. מצקין אהובה תודה רבה על העזרה בשעת משבר. והקסדה שימשה כזר הוא סירב להיפרד ממנה.

 כל ילד קיבל בקבוק מים עם אלמנט מודפס שחזר על עצמו...

זאת הגרפיקה שהשתמשתי בה שנה שעברה רק שיניתי את המוטיב טרקטור שחזר על עצמו

אבא שלי כבר שנה שלישית מאחורי הקלעים מקלף מדבקות, מנפח, חותך, מבשל ועכשיו גם מעצב סלסלות אבטיחים. להזמנות חייגו: הייתן רוצות

הייתה גם הצגה מקסימה של שני גיסתי על גמד קטן ונחמד שיוצא לטיול ומחלק מתנות לכל הילדים בסוף...

נעמיקו שלנו היה כל כך מאושר וכך גם אנחנו!

הילדים קישטו קאפקייקס בשוקולד וסוכריות שסבתא אתי הכינה (לא היה לי מושג בכלל,היא הפתיעה אותי עם זה ושמחתי על הרעיון)

ואין ספק שהמכסחת של סבתא אלישבע הייתה מרכז העניינים

ונחשו איזו מתנה הוא הכי אהב?......

סבא רוני בנה לו מכסחת דשא ידנית ומאז כל יום אנחנו שומעים אותו ברררררררררררררררררררררר עם קסדה על הראש אוזניות כמו סבתא והילד מאושר!

מי צריך יותר מזה?

היה כייף, כייף (כמו שנעם אומר שהוא נהנה מאוד) ואני מוכרחה להודות שהשנה אפילו נהנתי. היתה אוירה נעימה ורגועה, לא עבדתי קשה מידי וחשוב מכל: הילד שלי היה בעננים.

אז נתראה בשמחות....

מקווה לבקר כאן יותר:)
הילה