ושוב אתכם ושוב אתכם...

כמו זכרון רחוק ומתוק, נובמבר 2012 מסמן את הפוסט האחרון שכתבתי; נצח קטן זה היה גדוש בפעילות ומרוב עדכונים אני מתקשה למצוא מהיכן להתחיל.

אולי מהתחלה? נשמע מתאים.
בששת החודשים (מכתיבת הפוסט עבר עוד חודש) האחרונים גדלה בתוכי נסיכה קטנה, שבאוגוסט צפויה להצטרף לקיננו המשפחתי, משאירה מאחור דרך חתחתים.
כמי שתמיד חלמה על משפחה גדולה ומאוד אוהבת ילדים, לא דמיינתי שהדרך תהיה קשה כל כך. על פי חברותי ההריוניות ובכלל מסביב התחושה היא שכולן פורחות במשך תשעת החודשים, נהנות, נראות מצוין ומרגישות נפלא. רק חסר רולרבליידס ופודל בשביל להשלים פרסומת לקר-פרי. כאן מגיע הרגע בוא אני מקטרת כי נראה לי שמותר אחרי חודשי הזוועה.

בחודשים האחרונים הייתי בשמירת הריון, תסמונה אכזרית שמתמחה בהורדת בני אדם לקרשים. רק כעת אני מתחילה להתאושש ולחזור לעצמי.

שמירת הריון - אף אחד לא מכין אותך לזה: לתחושות הקשות, לחוסר האונים, ללבד גם כשאת ביחד, לתסכול הגדול כשביום בהיר אחד החיים נעצרים, ונלקחים ממך הדברים הכי בסיסיים. על פניו כל אחד רוצה לפעמיים פסק זמן מהחיים הכל כך אינטנסיביים שלנו, אבל מי היה מאמין שמאדם דינאמי ופעיל אני אהפוך לשבר כלי שתלויה באנשים וצריכה שאמא שלי (אוי אמא כמה שאני אוהבת אותך לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך) תחזור אחורה 33 שנה ותקלח אותי כמו תינוקת בת יומה. ניסיתי לשמור על עצמי, לשמור על התינוקת שלי, אך על השפיות כבר לא היו לי כוחות לשמור.

בהריון עם נעם (הריון ראשון) סבלתי גם כן, אבל הייתי לבד ללא שום אחריות כלפי אף אחד, ללא תחושת געגוע, ללא יסורי מצפון; יכולתי לרחם על עצמי כמה שאני רק רוצה וזה היה בסדר גמור; בית החולים היה נסבל יותר, ואם אמרו לי שלא משחררים אותי עדין הביתה, ידעתי שזה לטובתי ולטובת התינוק שגדל בתוכי.
אבל רגע... מה עם התינוק שיש לי בבית עכשיו? הוא אומנם בן 4 אבל הוא עדין התינוק שלי, וזקוק לי כמעט כמו שאני זקוקה לו. איך הוא יגיב לאמא שנעלמת לכ"כ הרבה זמן, בלי שום התראה בלי שום אזהרה. הביקורים לא פשוטים ואני מחוברת לכל מני חוטים, הכל כואב לי ואין לי אפילו אנרגיות לספר לנעם סיפור. שלא לדבר על "חיבוק והתכרבלות" שהיה לחם יומנו בשנים האחרונות. הטיולים שלנו הם בכסא גלגלים, ולמרות שנעם מבסוט מזה, לבי מצטמק. הוא שוכב במיטה לידי כי הוא קצת מפחד מהצינורות שיוצאים לי מהגוף: " אמא אני לא רוצה שהרופא יחתוך לך את היד" ואני מסבירה לו שהרופא מטפל בי כ"כ יפה, ובכזאת עדינות; ושהצינור הזה נותן לי אוכל כדי שאני אתחזק מהר מהר ואוכל לחזור הביתה.

רגשות האשמה מתחילים לחלחל וזה חזק ועמוק וכולם מסביבי הכי מדהימים בעולם, עוזרים ותומכים ונמצאים שם בשבילי ובשביל האיש שלי שמתפקד בצורה מושלמת! גם אבא, גם אמא, גם מבשל, גם מנקה, גם דואג לבנייה של הבית שלנו וגם כל יום נוסע לבית חולים העמק לבקר אותי וגם וגם וגם.
המשפחה המדהימה שלנו והחברים הנפלאים נמצאים שם בשביל הילד הקטן שלי, שלא כ"כ מבין למה כל יום מישהו אחר לוקח אותו מהגן וכל השגרה שלו משתנה; מובן שעכשיו הוא גם בודק גבולות יותר מתמיד. עם כל הקושי, הוא מתנהג מדהים! נראה כי הוא מבין שזה המצב ואין מה להתבכיין, צריך להתמודד ולתמוך באמא. אנחנו עדין לא מספרים לו על התינוקות כי הכל נראה שברירי ונראה לנו מוגזם להעמיס עליו עוד.

הדבר שהדהים אותי יותר מכל היה ההתגייסות של מכרינו ויקירנו, בלעדיהם הייתי כותבת פוסט זה מבית המשוגעים. הפוסט מוקדש לכם:
תודה על החיבוק הגדול מכולכם, על הביקורים בבית החולים, על טיפול מסור ואוהב בנעם. ידעתי שאני יכולה להיות רגועה כי הוא נמצא עם אנשים שאוהבים אותו ומטפלים בו לא פחות טוב ממני. על שהעברתם איתי את הזמן יום יום במרפאה לקבל עירויים גם אחרי השחרור מבית החולים. על המילים המחזקות ברגעי משבר ובעיקר על האהבה שהרעפתם על גדי נעם ועליי.
זכינו במשפחה מדהימה וחברים נפלאים!
אלישבע ורוני היקרים התקופה הזו הייתה גם לא קלה עבורכם, במשך חודשים תפקדתם לא רק כסבא וסבתא אלא גם כאמא ואבא לגוזל שלנו וגם כאמא ואבא בשבילי. אין מספיק מילים שיוכלו לתאר עד כמה אנחנו מעריכים זאת. אוהבים אתכם.

ואני חייבת עוד מילה אחת על מחלקת נשים בבית חולים העמק. הגעתי לשם מפורקת לאחר שאיבדתי 12 קילו מתחילת ההריון. סמרטוט מהלך (יותר נכון - מזדחל) שאפילו לעשות פיפי האחיות היו צריכות לעזור לי. אין לי מספיק מילים לתאר את עבודת הקודש שהן עושות. צוות מדהים שבראשו עומד ד"ר יהודה בן דוד האגדתי, אנושיות כזאת אחרי 30 שנה במקצוע לא ראיתי הרבה זמן. עם חיוך ואוזן קשבת, הרגשתי כאילו אני המטופלת היחידה במחלקה, וכל האחיות שם רק בשבילי, נותנות את התחושה כאילו אני הבת שלהן.

לאחר האישפוז הראשון שיחררו אותי הביתה עם עירוי לוריד מרכזי שנקרא פיק-ליין (ההחדרה שלו זה אירוע שאני מעדיפה לשכוח), ונמתך בתוך הגוף מהזרוע למבואות הלב. 3 שבועות הייתי כך בבית וכל יום קיבלתי עירויי במרפאת משגב, מרחק נסיעה קצרה. במעמד השחרור, נאמר לי ע"י הרופאים שבמידה ואני לא מרגישה טוב ועולה לי החום, מיד לחזור לבית החולים; כי עם פיק-ליין לא מתעסקים מחשש לזיהום. וכך גם היה - הגעתי בלילה לבית החולים שם מדדו לי חום והסיקו שאין לי; ואני מתעקשת ורועדת ולא מסוגלת כלל לעמוד על הרגליים. האחות המלאכית שודאי כבר 30 שנה במקצוע מודדת שוב ושוב ורק כשהחליפה את המדחום האופטימי, אכן מדדה לי חום. אושפזתי במחלקה והרופאה שקיבלה אותי החליטה לא להוציא לי את הפיק-ליין כיוון שההחדרה שלו מורכבת וחבל להוציא אם אין סימן לדלקת. היה לילה סיוט! עם שחר נכנס מנהל המחלקה לדאוג לשלומי, עדיין עם התיק ומפתחות הרכב ביד, מתיישב ליד המיטה שלי ואומר לי: עם פיק-ליין לא מתעסקים, לא מחכה אפילו דקה ומוציא את העירוי המרכזי. כאב לי מאוד, אבל הדבר היחיד שחשבתי עלי באותו הרגע - איזה איש! איזה מקצוע מדהים הוא בחר לעצמו וכמה אחריות מוטלת עליו. במחלקה מלאה בנשים עם סיבוכים כאלו ואחרים הוא זוכר את כולן. מדבר בגובה העיניים, מסביר עם המון סובלנות מה הוא הולך לעשות גם 3 פעמיים עם צריך. שהיתי שם שלושה שבועות וראיתי איך בכולן הוא טיפל באותה המסירות.
אם לומר את האמת, שיצאתי משם הרגשתי שאין מקצוע קשה יותר מלהיות אחות בבית חולים ואין מקצוע חשוב יותר מזה (מלבד מעצבי נעליים). הנשים שעובדות במקצוע הזה הן שליחות ואני בטוחה שהן אוהבות את עבודתן, אחרת לא הייתי מקבלת את הטיפול בו זכיתי.
מחלקת נשים בבית חולים העמק - אני מעריצה כל אחת ואחד מכם ואני מודה לכם מקרב לב על הטיפול המסור בי.
תודה!


ועכשיו אחרי תקופה ארוכה ללא יצירה לא יכולה לסיים את הפוסט הזה מבלי לשתף אתכם במוזה הראשונה שלי מזה הרבה מאוד זמן...האחיינית שלי.

לפני שנה בדיוק יצאה לאויר העולם האחיינית המדהימה שלי רוני.
כשרוני נולדה, נעם התנהג כאילו נולדה לו אחות והראה תסמינים של אח בכור. הקשר ביניהם מדהים!
אני מתפללת שכך הוא יקבל את אחותו; הוא כל כך אוהב אותה ומתנהג איתה בשיא העדינות, רק מחכה לרגע שנסע לקיבוץ לרוני שושי ויותם.
כשרוני נולדה הוא התעקש שקוראים לה שירלי, ולתינוקת שלנו הוא קורא ליבי ולפעמיים גם תשרי (החבר הכי טוב שלו); הוא לא יודע שגדי ואני כבר סגורים על שם אחר, לא דומה כלל לליבי.


אז רוני הקטנה שלנו חגגה יום הולדת שנה, ואחותי היקרה התעקשה שאכין לקטנה משהו בעצמי. היא בעצם עשתה לי טובה גדולה ופתחה לי איזו צאקרה שהייתה סגורה כבר הרבה מאוד זמן. לרוני שלנו עיצבתי באילוסטרייטור ואינדזיין סט תמונות לחדר הילדים, על בסיס דמויות משאטר-סטוק.
ניסיתי ליצור סט של תמונות שידברו באותה השפה - לפניכם התוצאה:

כך זה נראה בתוך המסגרת, שנקנתה באיקאה ומחולקת ל-3 תמונות בגודל גלויה 10*15. קצת פישלתי עם הגדלים כיוון שהמסגרת הייתה מעט גדולה ממה שתכננתי. אבל הצלחתי לאלתר משהו למרות זאת.
בניגוד להדפסה על קנבס, המסגרת מאפשרת להחליף את התמונות.

זו הנסיכה שלנו! מזל טוב אהובה, אנחנו מלווים אותך במסע החיים גם מרחוק. נהנים לראות איך את גדלה ומתפתחת, כל כך יפה ומלאת אנרגיה ועם זאת גם כ"כ שלווה וחכמה.
אוהבים אותך המון המון......

היה עוד עיצוב אחד שהתלבטתי לגביו ולבסוף הוא לא נכלל במתנה אז הנה שי קטן לקוראי הנאמנים.
ניתן להוריד את הקובץ מכאן. התמונה בגודל של גלויה 10על 15 וכמובן שבלי הכיתוב החדר של...

כתוספת לכל הקרנבל הכנתי עוד 3 עיצובים שגם אותם עיצבתי באילוסטרייטור.
 קניתי 3 בגדי גוף לבנים חלקים והדפסתי עליהם את העיצובים.
בהתחלה היה לי רעיון לתפור אפליקציה ולהיעזר במכונת הSilhouette שלי אבל מפאת חוסר הזמן החלטתי להדפיס ואני מוכרחה להודות שזה יצא לא רע בכלל והדפסה ברמה גבוהה.

הכל היה ארוז בנייר שלBelle & Boo . היה לי קשה לשחרר את נייר העטיפה הזה. קניתי אותו לפני שנתיים והיו לי תכניות אחרות לגביו. ובכלל המאיירת הזו משהו בעייני.

ואיך אפשר בלי מקבץ תמונות מיום ההולדת. אני מוכרחה להודות שאחותי ממש התעלתה על עצמה. מאוד לא אופייני לה להרים אירוע כזה. כנראה שהאימהות גורמת לך לעשות דברים שאפילו את לא מאמינה שתעשי.
ממוש היה מקסים אוכל נהדר ואוירה נעימה.

מקווה שאחזור בקרוב שוב, כי בהחלט יש הרבה פערים להשלים כאן:)

סופ"ש נעים לכולם
הילה